מוקדש לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
במגן אברהם סימן רלג' הביא מחלוקת הפוסקים בחשבון שעות היום. דלתרומת הדשן מחלקין אותן מעלות השחר שהוא ד' או ה' מילין קודם נץ החמה, עד צאת הכוכבים שלפי שיטת רבנו תם, דהיינו ד' או ה' מילין לאחר שקיעת החמה. ואילו הלבוש והלחם חמודות סברי, דאף על גב דיום של תורה הוא באמת כל אותו הזמן שאמרנו, אבל יב' שעות היום אין נחשבין אלא מנץ החמה עד שקיעתה, דרק לפי חשבות זה הווין יב' שעות ביום ויב' שעות בלילה בימי ניסן ותשרי.
והנה כל זה לשיטת רבנו תם. אבל לשיטת הגאונים קהו בה האחרונים אקהייתא טובא. יש אומרים דלשיטה זו אין מקום כלל לשיטת תרומת הדשן, דהיאך אפשר לחשוב אותו הזמן של ד' או ה' מילין לאחר שקיעת החמה בין שעות היום בשעה שדינו כלילה לכל דבר. ויש אומרים שאין הכי נמי דמחשבין שעות היום מעלות השחר עד שקיעת החמה, שהרי כך הוא יום של תורה. אבל כבר הכו על קדקדם דדבר זה לא יתכן כלל, שאם כן לא יהיה בסוף שש חמה בראש כל אדם. ועוד דאמרינן בפסחים ד' ב' חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן, אמר אביי תרי קראי כתיבי כו', ואימא מצפרא, ומשני אך חילק, ופירש רש"י אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר עד כאן לשונו. ואם איתא, הרי אין חצי היום בסוף שש. ובס' ביהש"מ פרק יא' הכריע דשפיר מחשבין אף לשיטת הגאונים את השעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שלפי שיטת רבנו תם, אף על גב דהוי לילה לכל דיני התורה. דכשם שלשיטת הלבוש אף על גב דיום של תורה הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים שלפי שיטת רבנו תם, אפילו הכי חשבון השעות אינו אלא מנץ החמה עד שקיעתה, אלמא דשני עניינים הם ואין סתירה בדבר, אם כן אף אנן נאמר, דשפיר שייך שיטת תרומת הדשן בחשבון השעות אף לשיטת הגאונים, דאף על גב דיום של תורה נגמר בשקיעת החמה, אף על פי כן חשבון השעות נגמר אחר כך.
אולם, מלבד דלכאורה אין לזה שחר בסברא, דבשלמא הלבוש אמר מילתא בטעמא וכנזכר לעיל, אבל מה טעם לחשוב בין שעות היום זמן שגם לפי התכונה וגם לפי דיני התורה הוא לילה לכל דבר. ועוד הקשו האחרונים קושיא גדולה על שיטה זו, דהנה הלבוש בסימן רסז' תמה על תרומת הדשן, דהרמב"ן כתב דזמן תוספת שבת הוא מתחילת שקיעת החמה. וסבירא ליה להלבוש, דלרבי יהודה דאמר בברכות כו' א' דזמן תפילת המנחה עד פלג המנחה, הוא הדין דזמן תוספת שבת מפלג המנחה. ואם איתא לדברי תרומת הדשן, נמצא שאין בין רבי יהודה ורבנן אלא חלק אחד מעשרים בשעה. וכתב על זה הלחם חמודות בפרק תפילת השחר סימן ו', שאין זה קושיא, אחרי שפלוגתת רבנן ורבי יהודה לא איתשיל בבי מדרשא לעניין זה כלל, אלא לעניין זמן תפילת מנחה וערבית עד כאן לשונו. ומעתה אם תמצי לומר אליבא דהגאונים כשיטת ספר ביהש"מ הרי באמת תתעורר קושיית הלבוש, דנמצא שאין בין רבי יהודה ורבנן לעניין סוף זמן תפילת מנחה אלא חלק אחד מעשרים בשעה בלבד.
והנראה בזה, דהנה תוספות שבת לה' א' דיבור המתחיל תרי כו' כתבו, תימה לר"י דבמאי פליגי, דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה כדפירשתי (דאמרינן הכי בריש פרק קמא דפסחים וכדמוכח מקרא דנחמיה). ויש לומר דאמרינן לקמן לא גדולים הנראים ביום כו' אלא בינוניים, והשתא פליגי, דלרבי יהודה מספקא ליה בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון אם הם בינוניים אם לאו עד כאן לשונו (וכן כתבו התוספות בריש פסחים דיבור המתחיל והא). ושם בעמוד ב' דיבור המתחיל אלא הסיקו התוספות, דבין השמשות דרבי יוסי אינו מתאחר אחר גמר בין השמשות דרבי יהודה אלא פחות משיעור טבילה. והנה כל זה אינו מוסכם. דהרמב"ן בלקוטי פסחים נקט דבין השמשות דרבי יוסי מופלג הוא מעט מגמר בין השמשות דרבי יהודה שהוא הכסיף העליון והשווה לתחתון. ואילו המרדכי בפרק במה מדליקין אות רצג' כתב וזה לשונו, במתא חזו לתרנגולי, פירוש כשהולכין לישב. דאף על גב שאמרי אמוראי דשיעור בין השמשות שלושה חלקי מיל ולא יותר, היינו לרבי יהודה דאמר הכסיף העליון והשווה לתחתון, אבל אנן קיימא לן בברכות דעד צאת הכוכבים יממא הוא. ואמרינן בפסחים צה' ב' דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים מהלך כ' מילים עד כאן לשונו. וזו שיטה חדשה, דלרבי יהודה מתחילת שקיעת החמה מתחיל בין השמשות ונמשך ג' רבעי מיל והוא כשיטת הגאונים ממש, אבל לרבי יוסי דקיימא לן כוותיה אין הלילה תלוי אלא בצאת הכוכבים, והוא ה' מיל לאחר שקיעת החמה. על כל פנים למדנו דבין להרמב"ן (דסבירא ליה כשיטת רבנו תם לגמרי), ובין להמרדכי, בין השמשות דרבי יוסי מופלג הוא מבין השמשות דרבי יהודה. ורבי יוסי ורבי יהודה פליגי בעיקרא דדי לילה, דלרבי יהודה אין דין לילה תלוי בצאת הכוכבים כלל, אלא בהכסיף העליון, דהיינו שקיעת אור החמה. ואילו לרבי יוסי תלוי דין הלילה בצאת הכוכבים. ומה דאמרינן בריש ברכות ופסחים דצאת הכוכבים הוי לילה אתיא כרבי יוסי. ודלא כתוספות דסברו דאף לרבי יהודה אית ליה דין צאת הכוכבים. (ומן התימה על המשנה ברורה בסימן תטו' שכתב בביאור הלכה דיבור המתחיל מאכל כו' וזה לשונו, דמעיקר הדין בודאי הלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה, כדאמר הגמרא פסחים ב', והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא עד כאן לשונו. וכל הרואה ישתומם, הלא התוספות שם בפסחים פירשו היטב דאתיא אף כרבי יהודה וכנזכר לעיל. אכן פשר הדבר נמצא במשנה ברורה סימן רלג' בשער הציון אות כא' כתב שם וזה לשונו, דסוגיא דברכות ב' א' אזלא אליבא דרבי יוסי דתלה הדבר בצאת הכוכבים כמו שכתב הגר"א ברסא'. וכן הסוגיא דפסחים ב' דקאמר והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא. ועיין בתוספות שם שנדחקו בזה, אבל לפי דברי הגר"א ניחא בפשיטות, דהסוגיא אזלה אליבא דרבי יוסי עד כאן לשונו. והנה הגר"א על פי דרכו שם יצא לידון בדבר מחודש מאוד, דלרבי יהודה אכלי כהנים תרומה מתחילת בין השמשות, וכבר תמה עליו בעמו"א סימן ה' תמיהות קיימות. ופלא על המשנה ברורה שדחה מפני פירוש זה את דברי התוספות מכל וכל עד שלא חש להזכירן. אכל לפי מה שנתבאר, הרי על כל פנים הרמב"ן והמרדכי סבירא להו הכי, דרק לרבי יוסי תלוי הדבר בצאת הכוכבים. ועל כורחך הגמרא בריש ברכות ופסחים אזלא אליביה).
והנה שיטת רבנו תם, אף כי רוב הראשונים הסכימו לה, אבל הריהי כנגד החוש כנודע, דבאופק ארץ ישראל אין שיעור ד' מיל עד צאת הכוכבים, ומשום כך הכריעו האחרונים כדעת הגאונים, והאריך בזה הגר"א שם לקבוע בה מסמרות, אבל דא עקא שהסכים שם הגר"א עם דעת התוספות במה שכתבו דבין השמשות דרבי יוסי אינו מופלג מדרבי יהודה, ולפי זה הרי שוב מוכחש הדין מן המציאות, שאין ג' כוכבים נראים בזמן ג' רבעי מיל לאחר שקיעת החמה, ועל כרחך הגאונים סבירא להו כדעת הרמב"ן דבין השמשות דרבי יוסי מופלג הוא מעט מגמר בין השמשות דרבי יהודה. וממילא שמעינן מהא דאף לשיטת הגאונים פליגי רבי יהודה ורבי יוסי בעיקרא דדינא. דלרבי יהודה אין דין לילה תלוי כלל בצאת הכוכבים אלא בהכסיף העליון כו' וכל היכא דאמרינן דבצאת הכוכבים הוי לילה אתיא כרבי יוסי ומשום דהלכתא כוותיה.
אולם לפי זה צריך ביאור בדעת רבי יוסי מה חשבון הוא זה. בשלמא לרבי יהודה יש לומר דבאמת עיקר היום הוא מנץ החמה עד שקיעתה, דעניין היום הוא מציאות השמש על פני הארץ ועניין הלילה הוא העדרה. והא דמעלות השחר יממא הוא על כרחך תוספת בעלמא היא מגזרת הכתוב. אבל לרבי יוסי אי אפשר לומר כן, דאם כן אמאי נמשך היום גם לאחר גמר שקיעת החמה עד צאת ג' כוכבים. ועל כרחך צריך לומר דלרבי יוסי באמת צריך להיות היום מעלות השחר עד הזמן שכנגדו שהיינו ד' או ה' מילין לאחר שקיעת החמה, ומשום דכיוון דהיום הוא מושג חיובי, ואילו מושג הלילה אינו אלא העדר היום, הדין נותן להתפשט הזמן החיובי על חשבון ההעדר. וכההיא דאמרינן בירושלמי פרק קמא דברכות, נלפיניה מדרך ארץ, שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרינן דנפק, שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתא דייעול. ולכן משעה שמתחיל להאיר אור השמש הוי יום, והא דהלילה מקדים מזמן צאת ג' כוכבים הטעם הוא כך, דאין הכי נמי דלעניין המושגים יום ולילה היה צריך לומר כך וכמו שהסברנו, אבל הרי לגבי חילוף שמות הימים הרי דבר תורה הוא שהיממה מתחילה מן הלילה, ואם כן לעניין זה הלילה יש בו עניין חיובי, שבו מתחילה קדושת השבת ויום טוב וכיוצא בזה, אם כן מצד זה דין הוא שיהא ללילה סימן חיובי ולא רק העדר האור, והסימן הזה הוא הכוכבים, ומצד בחינה זו שייך על הכוכבים אותו משל עצמו שאמר הירושלמי, דהיינו מרגע שמתחילים הכוכבים לצאת חל שם לילה, דומיא דמלכא דמכד שרי נפק אמרין דנפק. ובאמת היה צריך לומר לפי זה דיתחלק הדין, דלעניין שמות הימים היה צריך לומר חילוף ביציאת ג' כוכבים, אבל לעניין מצוות שזמנן ביום ופסולין בלילה, היה צריך להיות נמשך היום עד ד' או ה' מילין לאחר שקיעת החמה. ובאמת אין הדין כן, כדמוכח בשבת קלג' ב', כגון דאתא (אומן למול) בין השמשות דשבת, ואמרו לה לא מספקת (לגמור ביום), ואמר להו מספקינא, ועבד ולא איסתפק, ואישתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת. אלמא משעה שנחשב לילה לעניין צאת השבת נחשב גם לילה לעניין מילה. (ואין לדחות ולומר דאין כוונת הגמרא דחייב כרת משום שאין מלין בלילה ומשום הכי נחשבת ההתחלה לחבורה בעלמא, אלא משום דרק מילת ח' דוחה שבת ולא מילת ט' והואיל ונגמרה ביום ט' הוה ליה ההתחלה חילול שבת, דלשון הגמרא ואישתכח דחבורה הוא דעבד מוכח דלא הויא מילה, ועל כרחך משום דאין מלין בלילה וכן משמע מפירוש רש"י). אולם יש לומר דלא שייך למיפלג ומיגו דהוי לילה לעניין שמות הימים הוי לילה לכל דבר.
איברא דעל כל פנים לגבי קדשים, דתניא ס"פ או"ב דהלילה הולך אחר היום, יש לומר באמת דבזה נשאר הדין דכל מצוות שבהן שזמנן ביום ופסולים בלילה נמשך זמנם עד ד' או ה' מילין לאחר שקיעת החמה. ויש ליישב בזה קושיית רש"י זבחים נו' א' למה לי קרא דדם נפסל בשקיעת החמה, תיפוק ליה דמשעת שקיעת החמה אי אפשר לזורקו ועתיד ליפסל בלינה בעלות השחר. ובתוספות שם הוכיחו מזה כשיטת רבנו תם עיין שם, ואם כן תיקשי לשיטת הגאונים. אכן לפי מה שנתבאר אתי שפיר, דאף לאחר שקיעת החמה אכתי זמן עבודה ודו"ק.
וכמו כן יש ליישב בזה דעת הר"י מאורלייניש והר"י מקורביל ולאו מטעמייהו. דהנה ברא"ש פרק ערבי פסחים סימן כה' הביא בשמם, דכשחל יד' להיות בשבת היו מקריבים חגיגת יד' בערב שבת, ואינה נפסלת בלינה במוצאי שבת, דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים וכו'. והרא"ש דחה דבריהם עיין שם. אכן לפי מה שנתבאר אין צריך לסברא זו, אלא שפיר נאכלת החגיגה עד ד' או ה' מילין לאחר שקיעת החמה וכמו שנתבאר. ובריש ברכות ב' א' ממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא דילמא ביאת אורו ופירש הגר"א בסימן רסא' דילמא לא אכלי כהנים תרומה עד ד' מילין לאחר שקיעת החמה. ולכאורה תמוה כיוון דבצאת ג' כוכבים הוי כבר לילה לכל דיני התורה מהיכי תיתי סלקא דעתך לפרש ביאת אורו. אכן למה שנתבאר אתי שפיר דסלקא דעתך כיוון דאכילת תרומה הויא עבודה כאכילת קדשים כדאמרינן בפסחים עב' נמשך היום עד ד' מיל כמו בקדשים קא משמע לן חילוף היום גורם.
על כל פנים נמצינו למדים, דמחלוקת התרומת הדשן והלבוש תליא במחלוקת תנאים. דרבי יהודה ודאי סבירא ליה כהלבוש, ואילו רבי יוסי כתרומת הדשן. ומעתה מיושבת היטב קושיית האחרונים, על הסוברים דאף לשיטת הגאונים יש מקום לשיטת תרומת הדשן, מהא דלרבי יהודה סוף זמן תפילה המנחה הוא בפלג המנחה, דנמצא שאין בין רבי יהודה ורבנן אלא חלק אחד מעשרים בשעה. דזה אינו, דלרבי יהודה לטעמיה חשבון השעות הוא מנץ החמה עד שקיעתה. אבל לדידן דקיימא לן כרבי יוסי יש לומר דבאמת חשבון השעות הוא כתרומת הדשן.
והנה לשון הירושלמי שהבאנו לעיל הוא כך, רבי חנינא חברהון דרבנן בעי, כמה דאת אמר בערבית נראו ג' כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה, ימר אף בשחרית כן וכו'. אמר רבי בא כתיב הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר. תני רבי ישמעאל בבקר בבקר ליתן תחום לבוקרו של בוקר וכו'. אמר רב הונא נילפיניה מדבר אחר וכו'. וכתב הרשב"א בשבת לד' דמהירושלמי מוכח דלא כשיטת רבנו תם, מהא דרבי חנינא. ואילו האור שמח פרק ה' מהלכות שבת הלכה ד' כתב איפכא, דמירושלמי זה מוכח להדיא כשיטת רבנו תם, והיינו ממימרא דרב הונא דאמר נילפיניה מדבר אחר. אכן לפי מה שנתבאר מתפרשים דברי רב הונא שפיר אף לשיטת הגאונים אלא דהוא כרבי יוסי, ואילו דברי רבי בא וברייתא דרבי ישמעאל אתיין כשיטת רבי יהודה ודו"ק.
והנה בפסחים צג' ב', אמר עולא מן המודיעים לירושלים טו' מילין הויא. סבר לה כי הא דרבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות. מעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ה' מילין, פשו להו תלתין, חמיסר מצפרא לפלגא דיומא, וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא וכו'. אמר רבא שיתא אלפי פרסי הוי עלמא, וסומכא דרקיע אלפא פרסי, חדא גמרא, וחדא סברא. סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כו'. נמצא עוביו של רקיע אחד מששה ביום. תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ד' מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין, נמצא עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תיובתא דרבא תיובתא, תיובתא דעולא תיובתא.
והנה ברמב"ם פרק ה' מהלכות קרבן פסח הלכה ט' פסק כעולא. וכתב המע"מ פרק קמא דברכות סימן י' וזה לשונו, נראה לי ליישב דעת הרמב"ם, דאף על גב דעולא איתותב, היינו מרבי יהודה דשמעינן ליה דאמר בהדיא ד' מילין, והוה דלא כעולא דאמר ה' מילין, אבל מכל מקום לא נדחו בזה דברי עולא. דהא איהו אדברי רבי עקיבא דמתניתין דהתם דאמר איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ קאמר עולא שהם טו' מילין כו'. ועולא ראה וידע שכן הוא טו' מילין ממודיעים לירושלים, דהא שכיח בארץ ישראל הוה כו', והוי רבי עקיבא כוותיה, והלכה כרבי עקיבא מחברו, זהו מה שנראה לי בישוב דעת הרמב"ם ז"ל עד כאן לשונו. ונראה להמתיק הדברים, דעל כרחך דברי רבי יהודה אינם מוסכמים ורבי יהודה לטעמיה אזיל וכמו שיתבאר,
דהנה בירושלמי ריש ברכות אמרו בשם רבי יהודה דמהלך אדם ביום עשרה פרסאות הוא מנץ החמה ועד השקיעה. ועיין בבאור הגר"א אורח חיים סימן תנט' פירש דגם הבבלי הבין כך בדעת רבי יהודה, ודלא כפירוש רש"י, וכוונת הגמרא באמת להקשות תרתי על עולא ורבא, חדא דאינהו אמר מעלות השחר עד נץ החמה ה' מיל ורבי יהודה אמר ד'. ועוד דאינהו אמרי י' פרסאות מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ורבי יהודה אמר מנץ החמה עד שקיעתה. ועל פי זה קיים הגר"א שיטת התרומת הדשן בשיעור מיל שהוא רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה וכמו שכתב בשולחן ערוך שם. ועוד עיין בחזון איש חלק אורח חיים סימן יג' שהאריך לקיים דברי הגר"א.
ונראה דהרמב"ם פירש בדעת הבבלי כפירוש רש"י, אבל הוא סמך על הירושלמי, ולפי דברי הירושלמי יש לומר דלא איתותב עולא, דעל כרחך דברי רבי יהודה אינם מוסכמים, דבהא דנקט רבי יהודה דעשר פרסאות הם מנץ החמה עד שקיעתה, נראה פשוט דאזיל בזה לטעמיה, דהיום נחשב מנץ החמה עד שקיעתה וכמו שנתבאר, והלכך פירש הקבלה שהיה בידם דמהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות שהוא מנץ החמה עד שקיעתה. אבל לדידן דקיימא לן כרבי יוסי ודאי מתפרשת הקבלה מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכעולא ורבא, ומדבהא אין דברי רבי יהודה מוסכמים, אף באידך דהיינו במאי דאמר דמעלות השחר עד נץ החמה ד' מיל, נמי אין דבריו מוסכמים, ורבי עקיבא פליג עליה כמו שכתב המע"מ, דהא עולא ראה וידע דממודיעים לירושלים טו' מילין, ורבי עקיבא אמר איזוהי דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ.
והנה דקדקנו לעיל וכתבנו דרבי יוסי מצי סבר כתרומת הדשן, כלומר אבל שפיר מצי סבר כהלבוש. והרי הלבוש סבירא ליה כרבנו תם ואף על פי כן כתב דחשבון השעות שאני, ואם כן הכי נמי לפי מה שנתבאר בדעת רבי יוסי אליבא דשיטת הגאונים, נמי יש לומר, דמכל מקום חשבון יב' שעות הוא מנץ החמה ועד שקיעתה. ונראה דאיברא הכי הוא לרבי יוסי. דהא רבי יוסי סבירא ליה נידה סג' ב' אף ימים ושעות וסתות והתם ודאי השעות נחשבות מנץ החמה עד שקיעתה, דהא קיימא לן התם דהעונה הוא מהנץ החמה ולא מעלות השחר, ואמרינן התם הייתה למודה לראות בשש שעות ועברו שש שעות ולא ראתה רבי יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה, ומדחזינן שעונת הוסת היא מנץ החמה, מסתבר דאף השעות נמנים מנץ החמה, ומבואר דשש שעות מנץ החמה הוא זמן המנחה. וכבר הביאו ראיה זו, וכבר האריכו האחרונים להוכיח בראיות גדולות כדעת הלבוש.
