בס"ד

בענין ברכות שעשה ניסים ושהחיינו

מהגאון הרב יצחק ולדומירסקי שליט"א

מאחד המיוחדים שבארץ ישראל

כתב המאירי במסכת שבת "מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראין וכן ראיתי מי שכתב שמי שלא הדליק עדיין ובא לו בתוך ימי חנוכה שלילה ראשונה שהוא מדליק מברך זמן".

והנה הביאור הלכה בהלכות פורים כתב [ סימן תרצ"ב ד"ה ושהחיינו] עיין מ"ב סק"א מה שכתבנו די"א דראוי לברך וכו' הוא ממור וקציעה שהשיג על המ"א וז"ל ולא ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג והלא בלאו מצות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה ויותר ביחיד מפני תקפו של נס שהיה בו וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא לענין זה ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן וזמן לא בעי כוס דהלכתא אומרו אפילו בשוק ויוה"כ שאין בו אכילה ושתיה אלא שביתה ומנוחה אעפ"כ מברכין אותו וכו' ומסיים שם דשפיר הוא לכתחלה למאן דלית ליה מגילה למסמך זמן אכוס דסעודה עכ"ל ובאמת לפי סברתו שיברך זמן על עצם היום מפני תקפו של נס שהיה בו, א"כ היה לו לברך ג"כ ברכת שעשה נסים. ובאמת מצאתי במאירי של שבת לענין חנוכה [וה"ה בענינינו לענין פורים] וז"ל מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות י"א שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראים עכ"ל.

הנה מבואר בדברי הביאור הלכה דלמד דדין אמירת הזמן שכתב המאירי הוא משום תוקפו של יום וכמבואר בדבריו.

ואולם דבר זה צע"ג דהנה זה לשונו של המאירי במגילה ד' ע"א וזה לשונו "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה שמחרתו יום פורים ולשנותה פעם אחרת ביום מחרתו אלא שמ"מ עיקר הקריאה היא אותה של יום ומתוך כך אנו נוהגין לברך שהחיינו אף בקריאה של יום ואין אנו פוטרין עצמנו בשל לילה כשאר ימים טובים, וגדולי המחברים כתבו שאין אומרין אותו אלא בלילה ואין הדברים נראין. יש שמגלגל חיוב זמן ביום מצד אחר והוא מפני יום טוב שלא נאמר בלילה אלא על המגלה מה שאין כן בשאר ימים טובים שאף אותו של לילה הוא לזכר יום טוב ולא לדבר אחר. ואף על פי שבסוכות יש זמן על הסוכה ועל היום טוב, ואעפ"כ זמן של לילה עולה לכל, הדין נותן כן מאחר שאף הלילה יום טוב הוא, מה שאין כן מיהא בשמחת פורים שהרי סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. מ"מ אין דבריהם כלום שכל שאין שם כוס לקדוש אין בו זמן. ואל תשיבני מיום הכפורים שקדושתו יתירה ולא נפקע כוסו אלא מצד איסור שתייה שבו והרי אין זה דומה אלא לחנוכה שיש זמן על ההדלקה, ולא על היום. אלא שלא נאמר זמן ביום אלא על המגלה מן הטעם שכתבנו ר"ל שעיקר זמנה ביום" עכ"ל.

הרי דברים ברורים בדברי המאירי דשיטתו דכל שאין בו קידוש אין בו סבה בתוקפו של יום לחייב זמן ורק ההדלקה מיחייב הזמן וכן המגילה בפורים. הרי לנו סתירה בדברי המאירי וצע"ג.

ונראה בביאור דברי המאירי דלמד דדין על הניסים הנאמר בחנוכה אינה עוד ברכה על עשיית המצוה וכמו שסברו אלו שנקטו דבעינן שיהא גם ברכה זו עובר להדלקתה עיין במאירי שהביא שיטות כאילו "יש מדקדקין לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה נסים באחרונה בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב להדליק ואיני רואה הכרח בכך, ומ"מ להדליק מיהא ראוי לברך בתחלתו מטעם עובר לעשייתן." הרי דהמאירי לא סבירא ליה דאיכא בברכת על הניסים עובר לעשייתן והיינו משום דאינה עוד ברכה על ההדלקה, אלא דברכת על הניסים היא עצמה מצוה, והיינו דמצוות חנוכה הוא בהדלקה לעשות פרסומי ניסא ובזה תיקנו דחלק מפירסומי ניסא הוא ברכת שעשה ניסים נמצא שהברכה היא חלק מהמצוה גופא ולכך אף שתיקנוה לכתחילה עם ההדלקה או עם הראיה לא בעי עובר לעשיתן. ובזה חידש המאירי דאף מי שאין לו הדלקה ולא יראה מ"מ חלק מצוה זה יכול לקיים לבד.

ומה שכתב המאירי שמברך גם שהחיינו הוא פשוט דכיון שהוא עושה המצווה גופא של "ברכת שעשה ניסים" מברך עלה שהחיינו שכן שהחיינו ניתקן על מצוות היום כמו שכתב המאירי. אלא דכיון שחלק ממצות היום הוא ברכת שעשה ניסים ממילא מברך עליה זמן.

ואין זה סותר כלל דברי המאירי במגילה שרצה לגולל זמן בפורים מצד עיצומו של יום וכמו שמבואר להדיא בדבריו דאיירי שכבר בירך שהחיינו על קריאת המגילה דלילה ושעשה ניסים ורק דרצה לגולל חיוב חדש מצד עיצומו של יום שמתחיל ביום ועל זה דחה המאירי מכל וכל. אבל כאן איירי מצד מצוות היום. ודו"ק.