בס"ד
איתא במשנה מעילה (י"ג:) המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, נתנן בצלוחית מועלין בהן.
ופירש"י בכד של זהב הוא הכד שהיו ממלאין לצורך ניסוך וכו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מע"ש מן השילוח בחבית של זהב שאינה מקודשת כדי שלא יפסל בלינה ובאותם מים שבחבית של זהב שאינה מקודשת לא נהנין משום שנתמלאו לצורך הקדש ולא מועלין משום דלא נתקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו בצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש לכך. והקשה המקדש דוד שהרי סו"ס נתקדשו בקדושת פה כפי שכ' רש"י בפסחים (לד:) ד"ה ואח"כ הקדישן וז"ל שעדיין לא קרא עליהן שם, או לא קידשו בכלי שרת טהורין, מבואר שמיד לאחר ששאב אותם מהשילוח קורא עליהן שם ואמאי אין מועלין בהם, וצ"ב.
הנה המשנה בזבחים ק"י: הזורק מקצת דם בחוץ חייב ר"א אומר אף המנסך מי החג בחג בחוץ חייב ע"כ.
ובגמ' א"ר יוחנן משום רבי מנחם יודפאה רבי אלעזר בשיטת ר"ע רבו אמרה דאמר ניסוך המים דאורייתא דתניא רבי עקיבא אומר "ונסכיה" בשני ניסוכים הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין, אמר ליה ר"ל והא ר"א מי החג קאמר אי מה להלן בשאר ימות השנה אף כאן בשאר ימות השנה, ולמסקנא אמרו בגמ' ניסוך המים הלכה למשה מסיני היא.
והנה יעויין ברמב"ן ובריטב"א מס' סוכה, יומא, ובתענית, שישנו חילוק גדול בין שתי הבחנות אלו דאילו ניסוך המים היה נלמד מהפסוק הרי שדין ניסוך המים היה דין בזבח עצמו [תמיד של שחר] כמו ניסוך היין, וממה שלומדים אנו למסקנא שהלכה למשה מסיני הרי שדין ניסוך המים הוא דין בחג, ונפק"מ כתב הריטב"א בריש תענית שאפשר לנסך מבערב כבר מליל התקדש חג ולכן מובן הוא רק אי סברת דהוא דין בחג.
והנה רש"י ותוס' נדחקו לומר פשט בדברי ר"ל יעויי"ש, והקשה הקרן אורה ודעמיה, שהרי בגמ' מנחות ט"ו: אמרו בנסכי היין אדם מביא זבחו היום עד י' ימים, כלומר ששייך להביא נסכי היין גם לאחר זמן מהקרבת הקרבן, וא"כ הקשה ר"ל אם ניסוך המים נלמד מקרא דנסכיה א"כ היה מתחייב כרת מי שהיה מביא הנסכים בחוץ, ותמוה על רש"י ותוס' שלא למדו כך פשט בדברי ר"ל, ע"כ נראה ברור לרש"י ותוס' שדין הבאת ניסוך המים אינו נוהג לאחר זמן, א"כ צ"ב הרי דין ניסוך המים הרי הוקש לניסוך היין ומאי אולמיא האי מהאי, וצ"ב.
ולכאורה דברי הירושלמי תמוהים ממנ"פ אי אמרת כהרמב"ן שפיר דמי שהרי דין ניסוך הוא הלכה בחג וממילא כשר בלילה וכשר אפי' קדם לזבח, ואם לא הקריב היום אין לו תשלומים למחר שהרי דין בחג הוא ועבר זמנו בטל קורבנו.
אכן מלשונו של הירושלמי הרי שלמד מקרא "עולת התמיד מנחתה ונסכיה" הרי שלמד הירושלמי שהוא דין בזבח וממש איפכא דינא שהרי ודאי יהיה פסול בלילה ופסול אם קדם נסכים לזבח ואם עבר זמנו יש לו תשלומים לאחר זמן ממש כדינא דניסוך היין וצע"ג.
אולם יעויין ברמב"ם שכ' שאף אי נימא שגוי מביא זבח אכן אין הוא מביא נסכים, ואם עבר והביא דמי נסכים הרי שמשתמשין במעות אלו לקניית נסכים, וצ"ב. וביאר הגרי"ז בהל' מעשה הקורבנות, שנסכים יש בו שני דינים דין גברא שהוא המקריב ודין מצד החפצא שהוא הזבח דין גברא הרי נלמד מקרא [במדבר ט"ו ד'] "והקריב המקריב קרבנו מנחה לה' סולת עשרון בלול ברביעית ההין שמן" ודין זה אינו נוהג בגוי, ודין מצד הזבח שקרבן מצריך נסכים וא"כ דין זה נוהג אף בקורבנו של גוי, ע"כ אם הוא נתן ממון בשביל הנסכים שוב לא יהיה בעיה להשתמש בו, כדין כל הקדש שגוי יכול לעשות לישראל, ואם לא הביא את נסכיו הרי שלוקחין אנו מתרומת הלשכה כדי לקיים את דינו של הזבח.
ונראה מקור לדברי הגרי"ז מגמ' מנחות (כ.) בעי בגמ' האם נסכים הם "כפרה ושמחה" שהרי זריקת הדם הרי מכפרת על האדם א"כ מביא הוא נסכים של שמחה, או שהם לאכילה ושתיה כשם שישנו אכילת מזבח בקרבן עצמו ישנו אף שתית מזבח בנסכים של קרבן, והביאו נפק"מ היכא שנאבדו האימורים, אי הוי מצד שמחת הכפרה הרי שצריך להביא הנסכים אכן אי הוי מצד אכילה ושתיה הרי הכא אבדו האימורים הילכך מתוך שאין אכילת מזבח שוב אין שתית מזבח. ועוד הוסיף החזו"א היות ואין מסקנא ברורה בסוגיא א"כ צ"ל שב' דינים אלו קיימים נסכים מצד כפרה ושמחה ומצד אכילה ושתיה.
הנה עלה לנו יפה שאם נסכים הינו חיוב גברא מובן איך יכול אדם לאחר נסכיו, אכן אי אמרת שהוא דין בזבח א"כ איך שייך לנתק דין הנסכים של זבח מהזבח עצמו וצ"ב.
והנראה נחלקו הראשונים רש"י בתמורה יד. כ' שלכתחילה ודאי צריך להביא את הנסכים בו ביום רק בדיעבד אם הביא לאחר זמן כשר.
אכן התוס' בר"ה (ל:) נראה מדבריו שאף לכתחילה אפשר להביא הנסכים לאחר זמן.
והבנת העניין כך הוא, כפי הנראה לעיל דב' דינים איכא בנסכים החובת גברא וחובת הזבח, והן הן הדברים, דשיטת רש"י נראה דלכתחילה ודאי צריך שיביא הנסכים ביחד עם הזבח הוא כדי לקיים דין שניהם, דין גברא ודין הזבח, אכן בדיעבד אם איחר נסכיו הא מיהת שדין הזבח שוב אינו מקיים אכן הדין גברא בחיוב הנסכים הוא מקיים, וזהו שאמר רש"י בדיעבד שהרי לכתחילה ודאי צריך שניהם.
וא"כ לתוס' שאמרו שאף לכתחילה יכול לאחר נסכיו צ"ב הא סו"ס אינו מקיים דין הנסכים מחמת הזבח.
אלא נראה לדבריהם, דכיון שהאדם עצמו נתחייב בנסכים מחמת הקורבן הרי שיש עליהם שם זבח, הוי אומר ישנו שייכות בין הנסכים לקורבן עצמו הילכך אף לאחר זמן שייך להביאו שהרי שם זבח חל אף על הנסכים, אכן זה ברור שכל החלות שם זבח על הנסכים בא אך ורק מסיבת האדם שהוא עצמו נתחייב בהם, לפי"ז יעלה דבר נפלא, שבמקום שאין חיוב גברא אלא חיוב זבח בלבד כגון בן נח כפי שראינו לעיל הגרי"ז בדעת הרמב"ם שאין בו אלא נסכים הבאים מחמת הזבח ולא מחיוב הגברא, הרי שבנסכים לא יוכל הבן נח לאחר נסכיו, ואם איחר והביא אין מקבלים ממנו.
ומדאתינן להכא הרי שיעלה לנו בניסוך המים דמקרא "ונסכיה" אין בהיקש אלא החיוב נסכים הבאים מחמת הזבח ולא מצד הגברא שהרי לא נאמר בו "והקריב המקריב" כפי שנאמר ביין, ושפיר מיושב אמאי אינו יכול להביא נסכי מים לאחר החג, כפי שהיה ברור לירושלמי ולרש"י ותוס'.
ולאור האמור יש ליישב מה שנסתפקו בגמרא מנחות (פז.) שהרי אמרו המקדיש בעל מום לוקה, שנא' "לא תקריבו" ודרשו חז"ל "לא תקדישו" נסתפקו בגמ' המביא יין מקולקל לנסכים האם לוקה עליו או אינו לוקה. וכ' התוס' ביומא (ס"ד.) שבניסוך המים פשיטא שאם הביא מים מקולקלים שאינו לוקה.
והקשה עליו הקרן אורה מה הפשיטא כ"כ בזה, הרי הוקשו ניסוך המים לניסוך היין.
והנראה שהרי המלקות המקריב בעל מום נלמד מהדרשה "לא תקריבו – לא תקדישו" וצ"ב מה עניין הקרבה להקדשה לדרשה.
אלא הובא "בבית ישי"[הגר"ש פישר נר"ו] שכל הקדשה של קרבן אין זה רק מעשה יבש של חלות קרבן בלבד אלא הקדשה מהותו עבודת ה' נתינת דורון להקב"ה וכשם שסמיכה היא קודם כל העבודות והיא מכפרת כך גם מעשה הקדשה הוא חלק מעצם ההקרבה. א"כ במקדיש יין שייך לומר שילקה כמקדיש בעל מום ומשום קרא "דבל תקריבו" אבל הקדשת מים אין בה משום האי קרא, משום שאינה מעשה הקרבה אלא חלק מזבח, הילכך לא לקי עלה.
ומדאתינן להכא נהדר לריש דברינו שאלנו אמאי אין מועלין במי החג שלא נתקדשו בכלי שרת, הא סו"ס נתקדשו בקדושת פה.
והנה בדומה לזה הק' הגרי"ז על דברי הרמב"ם בדין לוג שמן של מצורע שמועלין בו רק לאחר שהוקדש בכלי שרת, והק' הגרי"ז אמאי אינו מועלין הרי נתקדש כבר בקדושת פה. והאריך שם הגרי"ז לבאר שלוג שמן של מצורע אינו נחשב קדשי ה' מצד עצמו אלא במה שהוא טפל למזבח, ולכן כשנקדש בכלי שהשתא הוא נטפל למזבח שייך בו מעילה. הנה דברי הגרי"ז תמוהים מאוד שהרי שיטת רש"י היו מזין את לוג שמן של מצורע על הפרוכת, מה שמצאנו בקורבנות של יוה"כ, ואמנם הראשונים חולקים שההזיה היה בעזרה, אך גם לדעתם היו מזים כנגד קדשי הקודשים, והרש"ש ביומא (ד.) הביא סמך לרש"י מגמ' ערוכה שמזים השמן בפנים ההיכל, אחרי כל זה, עדין אמר הגרי"ז שכל קדושתו הוא משום טפילותו למזבח, ואם הגרי"ז העמיד דבריו כך בשמן של מצורע הרי ודאי אנו יכולים להעמיד דברינו במי החג שרק לאחר שקידשו אותם בכלי שרת שרק אז נטפלים הם לזבח, וע"כ קודם לא שייך לומר שמועלין בהם.
No comments:
Post a Comment